אני עוד זוכר את המקום שבו התפללתי כילד. היה זה חדר התעמלות של בית ספר, שהפך מדי יום ששי לבית כנסת מאולתר, עם מתפללים, ארון קודש ומזרונים וחישוקים צבעוניים שהיו פזורים סביב.
הלכנו לשם עם אבינו, יענקלה, מדי שבת. אחי, (יוסי), ואנו לא אהבנו להתפלל, לעמוד או לקרוא בסידור. אהבנו יותר להתרוצץ, לשחק בזחילה בין רגלי המתפללים, לקבל ממתקים בהיחבא מעזרא הזקן שסימן לנו במבט רציני ובאצבע לבוא אליו, לצחוק עת גיורא סלסל כשקרא בתורה בנעימה מרוקאית, לשיר 'אנעים זמירות' ולעמוד בגאון לצד אבא, אבא החזן.
קשה לי לחזור לאותם הימים. מפרידות בינינו קליפות רבות של פרסומות וולגריות למשקאות, המצב בפוליטיקה, תכניות בישול, דאגות אישיות- ובעיקר הציניות הזו שכה מאפיינת את דורנו. הריחוק...
גם זמן רב לא ביקרתי בבית כנסת. היו לי סיבות לא לבוא. נותר אמנם אשנב קטן בזכרוני, ודרכו אני שב לעתים קרובות, אולי כמתוך צורך קיומי, לרגע מיוחד בשבתות הנושנות: ברכת הכוהנים.
אני זוכר איך כל המתפללים היו מכסים את ראשיהם בטלית לבל יביטו בכוהנים. השכינה מצויה ביניהם בעת הברכה, כך הסביר לנו אבא. התרפקנו לצדו והוא אסף את טליתו- "יברכך ה' "- ופרש אותה עלינו- "וישמרך". אז בא הרגע היפה ביותר בשבת: אנו לוטים בלבן חמים, ואבא שולף ממתקים מתוך כיסו; ומחקה בגרוטסקיות יעילה אחדים מהמתפללים- ואנו צוחקים עד דמעות. והנה מיד מקמט פרצופו בזעם מעושה על שהפרנו את קדושת הרגע, אנו חונקים את צחוקנו בבהלה אך הוא כבר מחייך. מחוץ לטליתו הלבן- "יאר ה' פניו"- ואנו שומעים חלק מהמתפללים הותיקים שגועים יחד עם החזן -"אליך ויחונךָּ"- ואבא מחבק אותנו ומדגדג אותנו חליפות, וירווח לנו בחיבתו.
אין לי ספק בכך- אכן זיכרון ילדות מהול בורוד. אבא, איש שמן היה, רך למגע, ובשאר ימות השבוע נוקשה, מרוחק. היה שב מאוחר מהעבודה בצבא הקבע ולא נותר לו כח אלא למספר דקות זועפות של נוקשות- התחצפנו לאמא!, עשינו את כל שיעורי הבית?, אין כסף לטיול השנתי. ובכל זאת בשבת... מדי שבת בשבתו התקיים לו הטקס. וכך היה עד שאבא נפטר, שנה לפני הבר מצווה שלי.
אני יודע- צבעתי וערכתי את הזיכרון מאות פעמים, מתאים אותו משך שנים לאיזו תקווה, לגעגוע שמורגש אצלי כקדום אפילו עוד יותר מאותן שבתות. ובינתיים החיים נכנסים בינינו ובין הזיכרון- הלימודים, המרוץ אחר התענוגות, החיפושים העצמיים של זחילה בתוך מבוי סתום.
וקל לשכוח.
רעיונות על איחוד, על עם, בקשה אמיתית שנצליח לאהוב, למרות שאיננו אוהבים- כל זה הפך רדוד ושגור, איזו משובה שהיא מנת חלקם של יפי הנפש במסעותיהם הרוחניים, אפופי העשן המשקר.
ובכל זאת.
היינו יושבים אני ויוסי באותו ספסל קבוע, קפואים, באים מכח הרגל. יוסי שתק ולא אמר דבר. תמיד עם אותה הבעה תמימה של עיניים גדולות וחצי חיוך נסוך, היה קם עם כולם, מליט עיניו בצייתנות- "ישא ה' "- עם כף ידו. וגם אני -"פניו אליך"- בכף היד. ושותק. רק אנשים נשואים עוטים טלית.
ועזרא הזקן כבר לא בין החיים. המתפללים נראו לי יותר בארבע אמותיהם. לפעמים התעניינו: "נו, מה שלומך?, שומר על אמא?, עכשיו אתה ראש המשפחה"... כל כך רציתי... רק להיכנס מתחת לטלית ולהתחבק- ולהתפלל ולהרגיש ביחד באמת - אבל נותרו לי רק מילים, נאמרות בשטף יעיל מדי יום.
פעמים חלמתי ששב הביתה, כאילו דבר לא קרה. אולי ביצע תעלול של בדיקת געגועים, או פשוט נעלם וחזר, בטבעיות. ואני מספר לו בבכי מה עברתי וכמה רחוק אני מכולם. שונא. ויוסי ממשיך ללכת לבית הכנסת בחגים. אני לא מצליח לדבר על זה איתו. ברכת הכוהנים אולי חסרה לו, אבל באופן שונה.
חייב להיות מקום- אני מסרב להניח לציניות להראות לי אחרת- מקום עם עוד אנשים כמונו. מתגעגעים. אני מדמיין לעצמי מקום שבו חברים כאלה מצויים ביחד, עומדים כולם חבוקים וקרובים בתפילה, תפילה לחיבור. וכולם אחים ולכולם רצון רק לאהבה כנה- וגם לי, למרות הכל.
שם לומדים להיות אחים, והשאר אינו חשוב, כי הטלית כבר נמתח, ממסך מעינינו את ההבל האופף. וכשכנף הטלית האחרון עף, נפרש על ראשי האחרונים שבנו- אז, גם אבא, גם כולנו, עימו, בסוף הברכה -"וישם לך"- במה שיכול להחזיק אותה- "שלום".
