-

בהתחלה הכל הלך בדיוק כמו שאמרו לה שכתוב בספרים. הוא היה שם וחיבק אותה והקשיב לשתיקות שלה והיא לא הייתה לבד ולא היה לה קר יותר, לפחות לא בגוף. היא אהבה אותו, כך חשבה, למרות שלב מדמם לעולם לא יוכל לאהוב באמת. הייתה נזקקת לו, מתרפקת עליו ויונקת את חומו. פעם עבר בטעות ביד מנחמת בדיוק ליד הפצע בלב שלה, שמעולם לא ידע על קיומו, והיא הרגישה שהיא טיפה-טיפה פחות מפחדת לרגע, או כך לפחות היה נדמה לה. לפעמים בלילות הייתה שולחת אצבע לשמיים שכל כך רצתה להבלע בתוך האינסוף השחור שלהם, וניסתה נואשות להטמיע את כולה ביציבותם הכהה המתעתעת. חלמה שיום יבוא וגם היא תיגע באהבה של ממש, אפילו לרגע ואפילו שהיא כל כך רחוקה ממנה, כמו שערב אחד, היא כמעט בטוחה, כשיצאה לשמיים שלה היא הצליחה לגעת עם האצבע בירח.

חשבה שטוב לה וידעה שלא. חשבה שטוב לו, והתנחמה בכך.

ואז פתאום זה נגמר והוא הלך ולא חזר יותר לחבק אותה וכאב לה והיא בכתה ובכתה ולא הצליחה להירגע. לא הבינה איך נתנה לו לחדור את חומת הכעס שהיא בנתה סביב הלב שלה שנפצע מזמן-מזמן כדי שתגן עליו. הוא נראה לה מאיים עכשיו, ומפחיד וכוחני, כמו הרוצחים האלו שפגעו בה פעם, והיא לא ידעה איך תתמודד עם הפחד. כאב הייאוש והכישלון והפחד החל נשפך ממנה בדמעותיה, והיא ישבה לאסוף אותן דוממת, ממתינה שיהפכו לכעס כדי שתוכל לבנות מהן חומה חדשה סביב הלב במקום זו שנהרסה לה.

-

כשהבחינה בו מבעד לדוק הצער שכחה לרגע שהלב שלה חשוף עכשיו. הוא היה חסון וחזק ועמיד ומחבק ומכיל. היה גבוה ורחב והיו לו כתפיים גדולות, והוא ליטף את הלב שותת הצער שלה ברוך באצבעות שלו, שהיו הכי עדינות בעולם. בטחה בו. בזרועותיו היא בכתה שוב, הפעם את בכיו האמיתי, הכן, הנשפך ישירות מן הלב של פצוע שנמצא אחרי שכבר איבד את קולו ולא יכול היה לזעוק לעזרה יותר. הבכי כבר לא נשפך יותר מהחומה שלה, הוא נשפך מנשמתה. הספיגה באהובה את דמעותיה ונצמדה אליו בכל כוחה. הסדק בחומה שלה גדל בצריבה נעימה כשהתכרבלה בטוחה בחום של ידיו, ודרכו היא זרמה אליו מפורקת, מדביקה בכפייתיות של תקווה זהירה וחיוורת כל שביב כאב שלה לחום האינסופי והיציב שלו. עמדה עירומה מולו והניחה לו לחזות בה ניצבת על פסגת ייאושה וכעסה המחפיר. סיפרה לו הכל. כל מה שקרה לה פעם ומאז עדיין חי אצלה ונושם בתוכה ואוכל את נשמתה ושותה ממנה את חיותה שאבדה לה והותירה אותה שקופה ואילמת. לפעמים דיברה במילים ולפעמים בשתיקות, ולפעמים הייתה מרימה אליו את מבטה לרגע, והוא היה מבין דרך הסבל שראה בו את כל שהיה. הוא מעולם לא התנשא מעליה בשפלה ומעולם לא זלזל בה, הוא לא הרים עליה יד ולא איים עליה, לא ניצל את החולשה שלה ולא שתה לרוויה את דם כאבה. הוא היה טוב אליה והקשיב לה וניחם אותה וחיבק אותה חזק כמו שהיא רצתה כל כך, ולרגעים אפילו גרם לה להאמין שאולי בכל זאת יש מקום אחד קטן-קטן בטוח בעולם בשבילה, ושאולי היא אפילו תגיע אליו פעם. דרכו היא ראתה את מקומה האמיתי ואת עצמה בעליבותה, בזעמה, בכעסה ובחוסר האונים שלה, והבינה שכך היא לא תוכל להמשיך. הרסה את כל החומה שלה והחלה לסדר בבכי אט-אט את הלבנים שהרכיבו אותה. המלאכה הייתה כואבת לה, והסבל סגר עליה קשה מנשוא. כשהגיעה לכאב על האהוב הישן שלה הרגישה שהאבן שלו יבשה וכבר לא כבדה יותר. ידעה שהוא והכאב שלו איבדו את חלקם בעולם שלה ובליבה. הניחה את האבן בצד והבינה שהתגברה עליו. לפעמים כשהאצבעות נחתכו לה מעמל החיטוט הפנימי בצער שלה, הייתה מחפשת את אותה לבנה כדי להתנחם בה, והלבנה הזאת ומה שהיא הכילה שימחו אותה אז יותר מכל דבר בעולם. כל דבר חוץ מהאהוב החדש שלה.

היא בכתה כשהוא עזב אותה, למרות שאמר שהוא פה והוא נשאר לידה ויתמוך בה והם יפתרו את הכל ביחד, הוא רק לא יהיה בקשר זוגי איתה עכשיו כי עכשיו זה לא זמן מתאים בשבילה לקשר, היא חולה. ידעה שכבר לא יחבק אותה יותר, והפחד שוב ניצב מולה והצל עליה בגודלו והיה ממשי ועצום, והיא ברחה ממנו והשאירה את העולם שלה הרוס מאחורה והתכווצה בפינה. ניסתה להבין לליבו על שעזב אותה, ושכלה לא שעה לתחינתה לעזור לה להבין. ניסתה להפנים מבלי להבין, וליבה העמוס לא שעה לתחינתה לקבל עוד קצת כאב לתוך הכאוס שמוכל בו. פנתה עייפה ומבולבלת והסתכלה סביבה בפינה הקטנה ההיא בליבה וחיפשה את הלבנה האהובה שלה בייאוש. כשמצאה עלתה עליה והבחינה בנוף היפה שנשקף מגובהה. זאת הייתה הפעם הראשונה, כך נדמה לה, שהיא הצליחה לראות את העולם שנמצא מעבר לייאוש שלה. נשארה עומדת שם מתפעלת לרגע, בוהה ושותקת, ואחר שבה דומעת למלאכת סידור מכאוביה במקום שנותר לה עכשיו, נושאת בעדינות לתוכה את כאבה הטרי הצורם ומתרגלת לפחד.

-

שוב הבדידות עטפה את כולה. זקיפות קומתה שבורה בזוית ישרה בקו התחתון של שורש הצוואר שלה והיא מסתירה את דמעותיה, בחנה את דמותה מרחוק בהיסוס והבינה עוד פעם שהיא אינה יכולה לשאת את הכאב יותר עכשיו. מיוסרת היא נגשה בשפיפות אל המקלדת וחתכה מול ניכורה האפרפר בידיים חולות וקרות את צערה מתוך ליבה. האצבעות נרטבו לה וליבה זעק בפרץ של כאב חד שחתך אותה, אבל היא לא וויתרה ולא הפסיקה ולא נחה. נחושה הייתה להוציא את הכל מתוכה, ולו רק לרגע, אפילו שידעה שהכל יחזור שוב מחר, אפילו שידעה שזעקתה היא אילמת. כתבה כדי שתוכל להמשיך לחיות, כדי שתוכל להמשיך לנשום, כדי שלא תאבד שליטה ותיבלע בתוך הרוע הגדול של העולם שלה, כי אז, היא בטוחה, הכל יקרה לה שוב. כשסיימה הוקל לה קצת, והיא אספה את השריון השקוף שלה סביבה ויצאה להסתכל בשמיים, שחשבה שהכהות שלהם היא דבר היחיד שאוהב אותה בעולם. היא נשמה עייפה את הרוגע והשלווה שסביבה וחזרה ושיננה במוחה המותש שהללו לעולם לא יהיו מנת חלקה באמת. אחר נצמדה לבבואתה שהשתקפה אליה על רקע השחור של השמיים מן הדופן של הכלוב שלה. לרגע ניסתה לשווא לחפש את אותה נ´ שהיא הייתה פעם מבין ריסי עיניה, אבל דרך שקיפותו של הכלוב ניבט אליה עכשיו רק הירח, מלגלג על תקוותיה בריחוקו. היא לא שלחה אליו אצבע. אספה דומם את משא צערה, סבבה על עקבותיה וחזרה לביתה.