והם יושבים ביחד אבל בעצם לבד

והוא לבדו עם הטנק - מבודד

נועץ מבט תמה באופק וחושב מחשבות נוגות

כבר שלושה חודשים הם יושבים שם, תוקפים ומבצעים מארבים

הוא חשב לעצמו שאחרי כל הסערות שעברו

השקט נראה כבר - לא כל כך שייך.

להבות עולות מן הטנק, להבות נחמה ותקווה

והוא כמה לילהוב איתן ולהישרף באושר

והשיבולים שמסביב מתנודדות לקצב הרוח והכל נראה שַלו כאילו כלום לא קרה

אך האש והעשן עדיין בליבו, ופיצוצים ממלאים כל מחשבה פנויה

הוא מצא איזשהוא מימד טהרה מסוים,

לפחות להכיר בכך שהוא נמצא ליד גופות,

אך הוא טהור עד כדי כאב, והוא מבעבע ומחניק

ייאוש זך שהוא בעצם תקווה או שאולי לא - מתנוצץ בעיניו,

והוא כבר יודע, אבל לא מוכן להפנים.

והוא מרגיש נטוש באמצע שטח-אויב, רק הוא והטנק שלו,

ומצידו היה זורק את הכל - זורק ונשאר בבית,

אך את מה שנעשה אין להשיב, אולי גם לא כדאי.

והוא ממשיך להשקיף לאופק, בשדה שכולו חוסר וודאות,

והוא שונא ורוגז ומוכן להרוס הכל,

                          וחושב מחשבות טהורות...