אור החדר עמום.
אני מעזה לשלוח רגל, על מנת שאוכל לצעוד לחדר האמבטיה .
קור המרצפות מחדד את מיחושי גופי.
לפתע נכנסת חבצלת לחדר. הופעתה הפתאומית גורמת לי לאסוף את כולי בחזרה אל מתחת לשמיכת הפוך הגדולה .
חבצלת, מבוהלת מהבהלה שיצרה בי, קרבה אליי ומחבקת אותי.
"ממינקה, זו רק אני ! אוי ואבוי לי אם אני מפחידה אותך ".
דמותה המיוסרת על מה בכך של חבצלת, גורמת לי לנסות את צחוקי מחדש, בעודה מביטה בי ופניה הרכות המקומטות מתכרכמות עד לכדי חיוך מופתע.
"בואי, קומי. יש דייסה עם קינמון וירדנה ארזי מדברת בטלוויזיה על לבוש יפה לקיץ. אולי תראי משהו בשבילך שלא יעשה בושות לגיל היפה שלך... "
עיניה מודדות אותי ופיה נאנח את אנחת "הימים שחלפו" שלה ואני, מסתננת לחדר האמבטיה .
דמות מרוטה הנשקפת מהראי הישן. חלודה מסתמנת על אפי ועל מצחי. תחושה לא נעימה חולפת בחניכיי בשעה ששיני מצטחצחות.
כמו צמר פלדה, שיערי מונח על ראש עם כאב עמום.
כמו אורו של החדר.
ואולי, אולי בכלל אני מרקיבה את עצמי מתוך יאוש ? טוב. די.
מזה שבועיים אני שוהה בביתה של חבצלת ומתרצת את הכנסת האורחים המתארכת והעוטפת שלה, מתוך רחמיי שלי על בדידותה. שפל מוסרי בשיאו. בחיי.
חלפו שמונה שנים בערך מרגע המפגש הראשון שלנו. חתונתם הייתה היפה ביותר בעיניי. שלה ושל סבי ("האיש האחר" כך קראתי לו והוא של סיפור אחר בכלל...) . הוא נפטר לפני שנתיים חולף על פנינו כהרגלו, בחדוות חיים שכולה מוות ומותיר אחריו שבר כלי .
האישה הקטנה הזו והנמרצת כל כך, נאחזה בתקווה קלושה כי החום השוכן בתוכה ישיב לסבי, שאורו דעך מיום ליום כמו מלית ברירה, את תשוקתו המטורפת לחיים. הבסת כל מכאוביו. לא די באהבה בשביל כך ?! שאלה את עצמה חבצלת בתוך עיני רוחי. לא פלא שהערכתה העצמית ירדה פלאים עקב היעדרותו מעולמה. מהעולם בכלל .
ואילו אני, עזבתי את דירת הרווקות שלי. אולי בגלל תחושה קטנונית ש"היותר מדי" המרשים, של ירון שותפי לשעבר, גרם ל"פחות מדי" הזעום שלי להראות מביש מתמיד. היה גם משהו בנילי הנפלאה שלו שעיוות את לבי עד לכדי צביטה צורבת של חסר. כן. זו אני . אורה לוי. כשיש דבר מה לאחר, אני מיד זוקפת אצבע מאשימה כנגדי - לי אין את אותו דבר מה . הניצחון של השכן שלי הוא גם, בעצם, תבוסתי.
חלשה וקשה. שופטנית מדי לטעמי.
"חבצלות, הלכתי !"
שובלי ברכות, אזהרות, עצות ואיחולים הומטרו עליי בקול דק וצפצפני והתפוגגו רק כאשר חציתי את הכביש לעבר הקיוסק "ברוך ובניו" .
איש בעל תווי פנים נפולים השליך פח אל תוך מיכל ירוק ואימתני והשקית, באמצע מעופה, נקרעה ותכולתה התפזרה לכל עבר. הוא בחן את צדדיו, חושש שמא מישהו הבחין במקרה המצער בו התחיל את יומו. כשנתקל בדמותי, העביר אליי שדר מאיים, כאילו העובדה שאני עדה הופך את המקרה שלו לבלתי נסבל עוד יותר.
החורף יפה לדרך שלי. חיפושי הדירה הנואשים מראש.
רגע. על לוח - המודעות הייתה תלויה מודעה המכריזה על דירה להשכרה. מה היה שם הרחוב ? חנה שנס או אנה פרנק ? אני לא יכולה לסמוך על הזיכרון שלי כשהראש מוטרד כל כך. מאזן כוחות נכון כלול בתוך מקצה השיפורים ? ואיך אספיק הכל ? ומתי אפסיק לנבור ?
היי שלווה רות .
רוחי מתעצבת מעצם המחשבה כי על שמי לא ייקרא אף רחוב ואיש לא יכריז שב"אורה לוי" יש שדירת עצים נהדרת או אולי אפילו דוכן פלאפל טוב.
כן. כעת עולים בי הפרטים בבהירות :
שנס 7 כניסה 2 דירה 4 קומה 3 מימין .
ובמקביל, "תמונת הלוואי" : חור נידח בגליל עם סוס גזעי שחור ופשטות גמורה. הלוואי . אשליות. רות. אשליות .
אני מתיישבת על ספסל לח וחשה כיצד הקור חודר לעצמותיי ומפלח בבדידות .
מכונית ובחור מאטים בחולפם על פניי .
הוא קורא אליי בקריצה :
"תשמרי על הבריאות שלך, מותק " .
את רואה אורה, הוא אפילו זר גמור לך וטוען שיש בך חן. יהיה בסדר .
"סימון הפקות " על השלט האדום בדירה 4 נכתב בכתב שחור בבירור .
מה זה אמור להביע, לעזאזל ?
כשאין מה להפסיד חומקת הבושה .
צלצול קצר בפעמון הדלת, חושף בפניי ציפורניים סגולות, ארוכות ומלוטשות. מזל שכפות ידיי חבושות בכפפות . מאחורי הציפורניים אני כבר תמהה להבחין בדלפק קבלה, ציוד משרדי וכרזות ענק ססגוניות.
אין כאן ולו שמץ של חמימות ביתית מתבקשת , אבל אם שכר הדירה נוח, אז לבטח אסכים להיכנס לאווירה של פשרה.
" שלום לך ! "
אני מותחת שפתיים ליצירת רושם ראשוני אוהד ומוסיפה :
" באתי בקשר להודעה על החדר..."
דמות אישה עשויה ללא חת מבטלת אותי ביד אלגנטית :
"הא, לא. כן. את בטח בקשר לעבודה. חכי רק דקה..."
היא ניגשת לטלפון בתקתוק עקבים מהיר ויציב.
"סימון, תשמע, בלי עין הרע. כן, עוד אחת הגיעה..."
שיהיה.
